האזינו>>>

האשה שהגיע אל הרב,כך מספר הסיפור,ביקשה שישוחח עם בעלה ויוכיח אותו על כך שהוא אינו מתנהג אליה כראוי.
הרב זימן אליו את הבעל וביקש לשטוח בפניו את טענותיה של האשה.
אבל..מאוד מהר הוא הבין כי "אין עם מי לדבר",
היתה לו,לבעל,"משנה סדורה" כיצד עליו להתנהג עם אשתו ,והוא לא היה מוכן לתת לעובדות לבלבל אותו.

הרב כמוצא אחרון,פתח בפניו את הרמב"ם בהלכות אישות (פרק טו הלכה יט) וציטט מתוך הכתב,
"וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו".
נו…מה תגיד על זה ???

הבעל הרהר רגע ומיד ענה,
אכן זו הלכה פסוקה ברמב"ם,אבל הרמב"ם לא דיבר על אשה כמו אשתי.

בסיפור הזה פתחתי כשהוזמנתי לדבר בפני ציבור שביקש לשמוע מה יש ליהדות לומר בנושא האהבה והנישואין.

כיצד אפשר לצוות על אהבה ?
מי שאינו אוהב,מה יעשה ?
מה יעשה האדם שמבקש לאהוב,האם יש דרך סדורה ?

תתארו לעצמכם,כך המשכתי, מישהו שמגיע למטפל ומבקש ממנו להציל את הנישואים שלו.

"לאשתי ולי אין היום את אותה ההרגשה,זה כלפי זו,כמו שהיה לנו פעם,זה מאוד מפריע לי, מה אני יכול לעשות ?"

"ההרגשה הזאת כבר לא נמצאת ?", מברר המטפל

"נכון,הוא מאשר,ויש לנו גם שני ילדים שאנחנו באמת דואגים להם,מה אתה מציע ?"

והמטפל משיב "אז תאהב אותה"

"אתה לא מבין",הוא משיב,"הרגש הזה כבר לא קיים אצלי"

"אז תאהב אותה",חוזר המטפל על דבריו,"אם הרגש לא קיים,זה סיבה טובה לאהוב אותה".

האם הייתם הולכים לכזה מטפל ???
האם יש הגיון במה שהוא משיב לאותו אחד ??

המילה "לאהוב" היא שם פועל.
"לאהוב " זו לא תחושה
אהבה – התחושה – היא התוצאה של פעולת ה"לאהוב".
"תאהב אותה" פרושו ,תקשיב לה,תזדהה, תעריך,תשמח בשמחתה ותכאב את כאבה.
"לאהוב" פרושו לפעול פעולות שיביאו בסופם את תחושת האהבה.

אם המילה "לאהוב" היא שם פועל, אז גם אין 'מאוחר מדי'.
יש כאן בחירה תמידית.
אם כבר לא מרגישים…, זה בדיוק הזמן לדעת שאנחנו חייבים לבחור לפעול באהבה,
זה הזמן לאהוב.

הרב דסלר, בספרו "מכתב מאליהו",
מסביר למה נראה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהילדים אוהבים את הוריהם: "הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא".

הנתינה מולידה את האהבה ולא ההפך.
ככל ואנחנו נותנים יותר ,אנחנו קשורים יותר.
אנחנו אוהבים את מי שאנחנו בוחרים להעניק לו.

בעולם,המילים שמבטאות את הקשר החזק בין איש לאשתו הם "אני אוהב אותך".
שימו לב מי מופיע בהם.
"אני" ,"אוהב" – שוב אני, ובסוף…גם היא מופיעה "אותך".

אבל ביהדות, "הרי את מקודשת לי",
"הרי את" – היא הנושא,"מקודשת" – היא הסיפור,
ורק בסוף מופיע "לי".

כדי לבנות נישואין ,כדי לחיות עם אותה הרגשה מופלאה יש צורך "לאהוב" , "אוהבה כגופו" – לפעול באהבה.
לכבד,להקשיב,להזדהות,להיות שם בשביל השני.
פשוט..לבחור לפעול באהבה.

"המתכון" היהודי לחיי נישואין דורש עבודה חשיבתית ותודעדית.
אם ישאלו אותנו מה היינו רוצים בחיי הנישואין,
קרוב לוודאי שכל אחד ואחת מאיתנו היה עונה: יותר מחמאות,יותר שיתוף רגשות,פחות ביקורת.
אבל…הדברים האלו הם דברים שאנחנו רוצים לקבל.
נדיר יהיה לקבל תשובה כמו :
הייתי רוצה להיות קשוב יותר,סובלני יותר,סלחן יותר
באופן הטבעי אנחנו מבקשים לקבל, יותר מאשר לתת.
אנחנו שמים לב למה שחסר לנו,יותר ממה שחסר לזה שלצידנו.
התורה מבקשת שנפעל באהבה,שכל יום מחדש נפעל בלאהוב.

והדברים מופיעים כבר בפרשת השבוע.
בפרשה מופיעים המילים הכל כך מפורסמות
"ואהבת לרעך כמוך".
מדוע נוקטת התורה "לרעך" ,האם לא היה יותר מתאים לכתוב "את רעך",
מדוע לא נאמר "ואהבת את רעך" ??

התורה במילים "ואהבת לרעך כמוך",משרטטת לנו את הדרך כיצד להגיע לאותו "ואהבת".
אם היה נאמר "ואהבת את רעך",זה היה מעלה את אותן הקושיות בהן פתחנו,כיצד זה אפשרי ?
"ואהבת לרעך כמוך" פרושו כמו תפעל לרעך.
תדאג לו,תעזור לו,תן לו כל מה שאתה יכול,
כי האהבה היא תוצאה של פעולת ה"לאהוב".

ועוד משהו,
בשבת יחול יום פטירתו של סבי ע"ה.
אוד מוצל מאש שבנה את ביתו יחד עם סבתי ע"ה לאחר השואה.
איני רוצה להאריך,אבל יעידו כל מי שהכירו וזה היה דבר בולט כיצד הוא כיבד את סבתא,
כיצד פעל ב"לאהוב".
כיצד היה מדבר אליה,
כיצד הוא היה מחכה בכל סעודת שבת,גם כשהיו הרבה אורחים…,
הוא לא היה מתחיל לאכול עד שהיא לא סיימה להגיש את המנות לכולם,
אין זה מכבודה שהוא יתחיל לאכול כשהיא עדיין עומדת ומגישה.
בשנותיה האחרונות כשהיתה סיעודית,כשהיא כבר לא היתה מודעת לסובב אותה,
זה היה מפעים לראות כיצד הוא "מתעקש" לכבד אותה גם בדברים שלכאורה אין בהם תועלת בשבילה,היא כבר אינה מודעת…
כי סבא לא הפסיק לפעול באהבה.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
ת.נ.צ.ב ה

שבת שלום.

להערות והארות אפשר במייל
[email protected]